ביתי אינו תמיד מבצרי
"אני חושבת על מה שמטאטאים מתחת לשטיח. האשמה והבושה של המשפחה. והצורך להגן ולהסתיר. ולעומת זה החקרנות המתמדת שלי בכל הנוגע לעבר המשפחתי – מה באמת היה שם?". זהו ציטוט מספר העוסק בטראומה ("היה או לא היה").
מספרת לי מטופלת: "כל חיי חיפשתי לגור במשפחה האידיאלית אותה דמיינתי. ידעתי בעיקר מה לא יהיה בה. לא פחד וחרדה, לא ציפייה לנעל השנייה שתיפול ולא בדידות אינסופית. את התסכול, האכזבה והייאוש שמרתי לעצמי. תחושות אלו יחד עם הסודות והשקרים המשפחתיים, טואטאו על ידי כולנו מתחת לשטיח. לפעמים היה נדמה לי שמתחת לשטיח יש עולם מקביל גדול יותר (ואפילו מאיים יותר) מהעולם בו חייתי. כילדה הייתי מסתכלת על השטיח ומדמיינת אותו מתרומם מעט ומתחתיו שכבה עבה ואפילה".
חוויות טראומטיות שניתן לקרוא להן ה"מפלצות" צצות מעומק הנפש הפגועה של המטופל הישר מתחת לשטיח הביתי שלו. לעתים הוא אינו לגמרי מודע לחוויה שעבר במציאות ורק חש באופן עמום ש"קרה משהו לא תקין בילדות".
עמימות זו יחד עם סימפטומים אחרים שיוצר האירוע הטראומטי אצל המטופל, טראומה כזו מותירה בנפש רגישה ,צלקות לכל החיים ומשפיעה על חלק ניכר מהבחירות שייעשו בחיים, גם אם לא תמיד באופן מודע.
הסטטיסטיקה העגומה מצביעה על כך שהרבה (מדי) ילדים ובוגרים (משני המינים) עלולים להכיר מקרוב את "המפלצות מתחת לשטיח". במקרים רבים, ילדים אינם מבינים את מה שאירע אלא חשים לא נוח. חוסר נוחות זה יכול ללוות אותם בהמשך החיים ולהשפיע על בחירות שיעשו במישור המיני, הזוגי, החברתי ובכלל.
מטופל שעבר טראומה מסוג זה לא יסמוך על העולם ולא יחיה בתחושה שהעולם הוא "בסיס בטוח". אם ההתקשרות הראשונית עם האם טובה, הילד יחוש שמחה וביטחון. אם לא, הילד יפנה לאבל ודיכאון.
בעומק התהליך הטיפולי, לאחר שנוצר אמון וברגישות רבה ניתן להיכנס יחד למקומות חשוכים אלו. מקומות שאליהם המטופל לא מרשה לעצמו ללכת, אפילו לבדו. אלו שאינו יודע איך להתמודד איתם או שהוא אפילו מתבייש לדעת שקרו לו.
מנחם לדעת שקשר טוב בין מטופל טראומטי לבין מטפל ראוי יכול להקל משמעותית על המטופל.