על הבדידות

רגש הבדידות נקרא גם המגפה של העולם המערבי המודרני. מחקרים בעולם גילו שכ- 40% מהמבוגרים מעל גיל 65 וכ- 80% מהצעירים עד גיל 18 חווים בדידות בחייהם. ארצות מפותחות הגדילו לעשות והקצו משרת שר לתחום הבדידות, העלולה לגרום לדיכאון ולתחלואה. 

ניתן להבין מדוע מבוגרים, נוכח חולי ומוות צפויים, חשים בדידות, אך מפתיע לרעה הוא אחוז הצעירים. כנראה שהאשליה של העולם הווירטואלי, מובילה לחסך בקשרים ממשיים ופיזיים (ולהעדר מיומנויות ליצור כאלו), ומשם הדרך לבדידות קצרה. 

בדידות יכולה להיות חיובית במידה והיא מעניקה לנו שקט, מנוחה והטענה במרץ מחודש. בדידות זו היא לרוב מבחירה ונקראת להיות לבד (לבדות). לעומתה, בדידות שלילית היא רגש קשה ומעיק של דכדוך, ריקנות, תלישות וייאוש שלא מרצון או מבחירה.   

אנשים הנמצאים בבדידות שלילית, אינם חשים חיבור לאחרים, אינם מסוגלים לקיים איתם מערכת יחסים מתגמלת ואינם מרגישים אחדות עם העולם, הטבע או דבר אחר. הם יכולים לחוש זאת גם בחברת אנשים שהם לא מוצאים איתם שפה משותפת. התחושה שלהם היא כאילו העולם מתנהל במקום אחר והם לא מצליחים להתחבר אליו. 

בהקשר קיומי מתייחס ארווין יאלום לשלושה סוגי בדידות שונים. בידוד בין-אישי מאנשים אחרים הנוצר כתוצאה מקשיים באינטימיות, חוסר במיומנויות חברתיות ועוד. בידוד תוך-אישי כשאדם מנותק מחלקים בתוכו, כמו דיסוציאציה. בידוד קיומי נובע מעצם היותנו בני אדם, הוא בלתי נמנע ויש ללמוד לחיות אתו ולצדו. 

המטלה ההתפתחותית העיקרית שלנו היא למצוא את המינון בין התחברות ונפרדות (מבלי להיבלע או לבלוע). חרדת הנפרדות נחשבת למקור כל החרדות האנושיות. הדרך הטובה היותר להתגבר על הנפרדות היא דרך אהבה בוגרת. 

במידה ומתפתחת אהבת אם תקינה בילדות, יוכל הילד הבוגר להתקרב באופן פעיל ולא אנוכי לאחר. מרטין בובר האמין שמערכת יחסים משמעותית בין אנשים יכולה לשבור את מחסומי הבדידות ולבנות ביניהם גשר. כל אחד בודד בקיומו אבל השיתוף דרך האהבה, מפצה במידת מה על כאב הבדידות. 

לסיכום – כשל הקשר הראשוני בין הילדו לאמו בעל השלכות עצומות היכולות לבוא לידי ביטוי באופן ההתנהלות של אדם ברוב תחומי החיים כל חייו.

בדידות שאינה מבחירה, עלולה לייאש ולהגיע לדכדוך ואובדן משמעות. בדידות עולה רבות בקליניקה וניתן להתמודד איתה בהצלחה.