Unhiemlich לא להרגיש בבית

בחרתי במושג "אל-ביתיות", של היידגר על מנת להדגים את תחושת הזרות והניכור שחשה מטופלת שלי, מהגרת מאפריקה, כלפי הארץ, בית משפחתה ודירתה

כשאנחנו אומרים על מקום כלשהו, פיזי, נפשי או רגשי, שאנחנו "מרגישים בבית", לרוב אנחנו מתכוונים לתחושה של מוכרות, מוגנות ושייכות. ביתנו האמתי, או זה שאנו כמהים אליו, אמור מבחינתנו להכיל אותנו ולקבל אותנו אליו בחום

במובנים אלו, בית הוא מקום קבוע ושורשי המשלב את מחשבותינו, זיכרונותינו, חוויותינו וחלומותינו. בית זה יוצר סדר ומספק מרחב ביטחון מול הכאוס שבחוץ. הוא מייצג פנים מול חוץ, סדר מול כאוס, ומקום מבטחים מול מציאות מנוכרת

לחוש "אל-ביתיות" בביתך ובנפשך, זה לחוש ריחוק וניכור דווקא במקום בו אנחנו אמורים לחוש שלווה וביטחון ולא מועקה וחרדה עזה

היידגר טוען כי חרדה זו, תחושת הניכור והביתיות האבודה תולשת אותנו מעולמנו הבטוח, השגרתי והמוכר ומובילה אותנו לחוות את קריסת הביתיות

חיים במצב של Unheimlich הם סוג של געגוע לבית אבוד, שלא היה ואולי אף לא יהיה. הבית נתפס חיצוני לנו (אובייקט), שזה ההיפך מלחוש בעולם "בבית", כלומר חלק ממנו

האתגר לפי היידגר הוא לשכון בעולם כאילו הוא חלק מאתנו, לנהל אתו מערכת יחסים אישית ולחוש כאילו אנו והעולם הם מכלול אחד

תפקיד הבית הוא להיות חוליה מקשרת לעולם ולהעניק לנו תחושה שורשית לנוף ולמולדת. באופן זה הבית מעניק לנו תחושת שייכות מתוכה נוכל לנהל את חיינו בבטחה. בתים ודירות אפשר לעזוב, להחליף ולשפץ, אך את הבית הפנימי, הנפשי והרגשי, לא ניתן

להרגיש בבית בגוף, בנשמה, ברגש ובחברה נשמע כמו דבר בסיסי, שעצוב שאינו נחלתם של כל האנשים. חשוב שתהיה לנו מודעות לזרות ולניכור שחשים אנשים מסוימים בסביבתם

המטופלת שלי הגיעה לטיפול כשהיא מנותקת מכל מקום, חיצוני או פנימי, אשר יכול להעניק לה את השקט והשלווה להם היא כמהה. שמחתי לראות שבטיפול היא הצליחה להרגיש בבית גם בתוכה

אני גאה באפשרות שהעבודה הטיפולית מעניקה לי לקרב את המטופלים לחלקים נוספים בעצמם