טראומה בילדות

נתונים סטטיסטיים עדכניים מצביעים על כך שגם במשפחות "נורמטיביות", עלולות להתרחש זוועות מאחורי דלתיים סגורות. כרבע מהילדים בישראל, בנות ובנים עד גיל 12, חווים פגיעות מיניות בילדותם. רוב הפגיעות הן מאדם שהם מכירים במשפחה או בסביבתם הקרובה. ידוע  שטראומה בילדות מעצבת את אישיות הילד בצורה מעוותת. איך ילד פגוע יוכל להאמין  באנשים שאינם ראויים לאמון, להרגיש בטוח במצב לא בטוח ולחוש ?שליטה במצב של חוסר אונים

כשהאירוע מתרחש בבית יש קשר המשכי עם התוקף ונמשכת התלות באותו אדם. העובדה שהוא מיטיב ומפלצתי כאחד, מקשה על יכולת העיבוד של הטראומה על ידי הילד

ילד זה יתקשה להבחין בין מציאות לדמיון ובין ידיעה לזיכרון וייטה לפתח סימפטומים פסיכולוגיים וסומטיים (גופניים). עקב התעללות נפשית, גופנית ומינית בילדים, מפעילים ילדים מנגנוני הגנה (כמו הכחשה, הדחקה, ניתוק ועוד) כאסטרטגיה של הישרדות

נפגעי התעללות רבים מפתחים חרדה ודיכאון כרוני בבגרותם. ילד ששיתף מבוגר שלא האמין לו, חש "טראומה על טראומה" וסביר שיגדל בתחושה ש"אין על מי לסמוך", "העולם אכזר ומנוכר" ועוד תפיסות שיקשו עליו מאוד בהמשך חייו

לרוב, קשה לדלות זיכרונות מודחקים כשם נושאים חומרים כה נפיצים לנפש. לעתים דרוש ריחוק מהאירוע גם על מנת לתת לו את המשמעות הבוגרת וגם  על מנת לתת לנפש להחלים ממנו

זאת גם אחת הסיבות שאין לאמר לנפגעים "למה לא התלוננת קודם?". עצוב שעל חלק מעבירות קשות אלו חל חוק התיישנות שכן הפגיעה עצמה (ללא טיפול מתאים) נמשכת אצלם

"טראומה מביאה עצמה לידי ביטוי בטיפול,  אבל רק כאשר המטפל מוכן "לארח" אותה בתוכו" (פרנצי)

בזווית הקיומית שלפיה אני מטפלת, מודגש נושא הבחירה. תמיד ניתן לבחור להתמודד באומץ ו"לנער את השטיח". כשם שניתן בטיפול מוצלח לבנות מערכת התקשרות בונה וחיובית, כך ניתן לעבד את הפגיעה הקשה ולצמצם משמעותית את הסבל ממנה

מטופלת שלי שחוותה בילדותה אלימות וחשיפה לתכנים מיניים שלא היו מותאמים לגילה, סיפרה: "הצלחתי לאוורר את המפלצות המאיימות מהילדות שלי ולנער את השטיח. ברור לי שחלק מהאבק שקע לתוכו וטרם יצא, אבל השטיח נחשף ואולי השמש המחממת ותעלים את כתמיו בהמשך"